היא עצמה נראתה ביישנית וחמקמקה ולא בנקל הצליח לקשור עמה דברים. בחן ובנעימות הצליחה תמיד לחמוק משידוליו לתת פרשנות מומחה משלה על עצמה ועל משמעויותיה השונות.
ערב סגרירי אחד, כאשר סופת ברקים עזה הניסה את הבריות אל מסתורי מחבואיהן, החליק בלאט אל משכנה של האהבה.
הופתע לראות את הארכיטקטורה המרנינה של המקום. דלת הכניסה עוצבה בדמותו המוכרת של הלב האנושי, מסדרונות הבית נראו כעורקים היוצאים מן הלב, וחדריו דמו בכל לצביונם הידוע של חדרי הלב.
חרף החורף הכבד שירד על הארץ, היה משכן האהבה מואר במין תערובת מעניינת של אור בהיר, עם שמץ של גוון ורדרד, ורקיע כחול פרוש מעל כתקרה.
פרחי שדה לסוגיהם, שנראו כאילו נקטפו זה עתה, היו תלויים כשלשלאות לאורך העורקים הפתלתלים שהוליכו אל חדרי הבית. ניחוח נעים של פריחה טרייה עמד באוויר ומוסיקה רכה וחרישית, שנשמעה כמו המייה דקה, התנגנה ברקע.
מצא אותה רוכנת על שולחן קטן, סמוך לאורה של מנורה הניצבת על בסיס נחושת בדמותו של קופידון, המשלח את חיציה לעבר האוהבים. בראשה של המנורה היה תלוי אהיל מקושט, עשוי רקמת יד עדינה בשלל צבעים מרהיבים.
כאשר שמעה את רחש צעדיו פנתה לעברו בחיוך שובה לב וקידמה אותו בברכת שלום. קרב אליה ואז נשקה קלות על שפתיו, עד שיכול היה לחוש את חמוקי גופה ואת הריח המשכר של עורה, שאין לעמוד בפניו.
"סלחי לי על התפרצותי" פתח ואמר, "אך איני מוצא לעצמי מנוח. ימים רבים מהרהר אני ומנסה להבין את סודך, ולשווא. לא פעם אני פוגש אנשים, גברים ונשים, שנשבו בקסמך ורואה כיצד הפכו להיות אנשים אחרים מאלה שהיו טרם בואך אליהם. משהו קסום קורה להם ומשנה את התנהגותם, את מצב רוחם ואת הליכותיהם.
ניסיתי לעקוב אחר התהליך הבלתי אפשרי הזה, שוחחתי עם אנשים רבים, דליתי פרטים מרעי החלומות, מידידי הדמיון, מחברי הצחוק והכאב ואפילו מהטובה שבידידותי - התקווה, ולא נושעתי.
החלטתי להעיז פנים, לפנות אליך ישירות ולנסות להבין באמצעותך את פישרך".
האהבה חייכה אליו חיוך מצודד, ואמרה:
"אני מוכנה לנסות. אינני בטוחה שאני עצמי יודעת את כל התשובות. כל ימי אני ממשיכה ללמוד, ובכל זאת מדי פעם מופתעת מחדש. לא יעלה על דעתך מה מוכנים האנשים לעשות למעני או בגללי, וכמה מאושרים הם כשאני מוצאת מקום בלבם.
התברר לי שאני מופיעה אצל בני האדם בדמויות שונות, מתנחלת בראשם בגילים שונים, מקבלת בעיניהם משמעויות שונות, וגורמת להם סוגים שונים של תחושות ורגשות.
אנסה לחלוק אתך חלק מהלקחים שלמדתי ברבות הימים:
אהבת התינוק לאמו ואהבת הילד להוריו ולמשפחתו הן האהבות הראשונות של בני האנוש. הן טהורות, בתוליות, אמיתיות וטוטאליות. הן החיוך המתפשט בפנים למראה האם המגיחה לפתע, וחושף שן בודדה שהבקיעה. הן הזרועות המושטות לעברו של האב בתקווה שיניף אותם אל על. הן הליטוף החם המחליק על לחיו של האח הגדול, הנערץ.
אהבת הבוסר של הנעורים היא האהבה השנייה שלהם. היא עשויה קרעים קרעים של תקווה ויאוש, של כמיהה והתלבטות, של אש יוקדת ושנאה לוהטת. עודם טירונים בשדה האהבה וטרם למדו את דרכי לשטות בהם, את ערמומיותי ואת היותי רבת פנים.
הם נגררים אחרי רמזי, קריצותי, חיוכי וריחותי. מידה רבה של תמימות יפה הם מקריבים למעני, בהיות אהבתם זו אהבה שאינה תלויה בדבר.
האהבה שתיזכר על ידם לתמיד היא האהבה האמיתית הראשונה שלהם. היא זו ששוכנת בלבם עד שיעמוד מלכת. היא שצורבת אי של געגועים וערגה בתודעתם ולעולם ישוו אליה - ולשווא - כל אהבה אחרת שתבוא מאוחר יותר בחייהם. לעיתים היא התגשמות משאת הנפש שלהם, ולעתים היא חלום שלא מומש ולפיכך כה העמיק את שורשיו בתוכם.
האהבה הבוגרת שלהם היא אהבה פקוחת עין. עודה משטה בהם לפרקים, כדרכה של אהבה, עדיין אוצרת היא בתוכה את הלהט המסנוור שבלעדיו אין זו כלל אהבה. עם זאת נגרע ממנה חלק מהתום שעטף את אהבותיהם הקודמות, כשההפרדות ממנו קרויה בפיהם 'ניסיון חיים'.
מדי פעם מלוות אותם אהבות נוספות. זו שאין מרבים לדבר בה, זכתה להיקרא אהבה גנובה או אסורה, כאשר כללי הברזל החברתיים כולאים את רגשותיהם על מנעול ובריח של המקובל והמותר. כנותה של אהבה זו או עומקה, אינן מעסיקות אותם ואינן מונעות מהם להתנכל לה ולגנותה.
לעתים פוקדת את חייהם אהבה מאוחרת. זו מנסה למצוא לעצמה משכן מעט בלב דווי שחווה את אובדנה של אהבת נעורים או אהבה קודמת. לעולם אין היא דומה לקודמותיה אבל לזכותה ייאמר שבכוחה להביא מעט לבלוב לענפי הנפש שיבשו במדבר הצחיח של הבדידות.
כמו מתנת שמיים הם מתייחסים אל אהבות נוספות. אהבתם לילדיהם ולנכדיהם, שהיא מיוחדת במינה וכובשת את כל יישותם, אהבתם לזולת המחברת אותם לחברי אמת ולידידים קרובים, אהבתם לטבע וליפי הנוף היוצקת בהם תקווה ונותנת השראה לרבים מפועליהם, ואהבתם לאמנות, פרי גאונותם של אלה שזכו לברכת אלוה זו.
כל האהבות מוצאות מקום בלבם, מנסות לדור זו בצד זו. כמו טבעות הגיל בגזעו של עץ עבות הן חורצות את עקבותיהן בנפשם. פעם ייזכרו ביפות שבהן בערגה ובהתרפקות ופעם יעלו בזעם אין אונים את הסוערות שבהן שלא מומשו. חלקן מתייצבות בקדמת קורות הימים שלהם וחלקן מסתתרות כל ימיהן והם לוקחים אותן אתם כמעשה של חסד אחרון.
אם היו באים לשאול אותי מהו הלקח? אני סבורה שעליהם להיות מוכנים תמיד להופעתי, ללכת עמי את כברת הדרך שאני מסוגלת להקדיש להם, להתברך בלבם על שהצלחתי לחסות בצל רגשותיהם ולדעת כי לא לעולם חוסן האהבה?"
התבונן בה בדברה ולא יכול היה שלא להתפעל מיופיה. היה זה מין יופי תם וענוג, חף מכל שמץ של ניקור עיניים, וכל כולו לא נועד אלא להביא לידי התאהבות.
חש כיצד גואים בלבו כלפיה גלים של אהדה וחום בצד הערכה לאין ספור השימושים שעושים בה הבריות, כפי שהיטיבה לתאר.
'ובאמת' חשב, 'הרי אין דומה אהבת אם לבנה לאהבת הנערה את אלוף נעוריה, כשם שאין להשוות בין אהבה התלויה בדבר לזו שאינה תלויה בו. יש גם אותה התאהבות שווא שאינה מביאה אלא מפחי נפש, ואהבה שמוגשת בכל לב ומושבת ריקם, ומתדרדרת לידי משטמה קשה'.
חשב על הכוח העצום של האהבה שבכל פרקי ההיסטוריה הובילה צבאות והשיטה אניות, תחמה גבולות ופרצה שערים, הסעירה לבבות וקרעה אותם, הותירה גנים פורחים בצד עיי חורבות אחרי שנעלמה.
ועוד חשב על החום העז שמאפיין את בואה, על ההתמכרות המוחלטת לגילוייה, על העלייה המרשימה במדרגות היופי של הנאהבים בעת התאהבותם, על הפיוטים שניסו לבטא אותה, על השירים שהתמודדו עם הניסיון לתאר אותה, על המנגינות שבעורקיהן זרמה, ועל מלמולי המבוכה שנלחשו לאלפיהם מפה אוהב לאוזניים צמאות, בלילות הקיץ הבהירים ובערבי החורף הצוננים בכל ארצות מושבם של בני האדם.
האהבה ראתה אותו שקוע בהרהורים ושאלה אותו רכות:
"הלכת לאיבוד?"
"כמעט" השיב לה בחיוך. "הלכתי בגנים שבהם התחבאת, בנחלים שבהם עברת, בחצרות שבהן הסתופפת, בחדרים שאליהם התגנבת, בשבילים שאותם כישפת.
בכולם ראיתי את עקבותיך. בכל מקום הותרת משהו מעצמך למען יוכלו הבריות להיאחז בו. ראיתי את אושרם וחגיהם בהופיעך, את הכמיהה והכיסופים בהיעדרך ואת היגון המתעמק בהיעלמך.
ראיתי כמה ארוך השביל המתמשך של היותך יחד אתם. הם מתוודעים אליך בעודם תינוקות רכים, שואבים באמצעותך את בטחונם העצמי ומעצבים את אישיותם. הם נוהים אחריך כל ימיהם, כשאת מחליפה זהויות, פושטת ולובשת צורות ומהויות.
הם אינם מוותרים עליך גם באחרית ימיהם, כשהם מבקשים לחוש בקיומך כדי לחוש בקיומם שלהם, ומשאלתם האחרונה היא שגם כאשר אינם עוד כשהיו, מישהו בכל זאת יאהב אותם".
דמעה התגלגלה על פניה הנאות של האהבה.
"נדמה לי שהיטבת מדי בתיאורך אותי. ייחסת לי משמעויות ותופעות שאינן קשורות בי.
אני עושה תמיד כמיטב יכולתי, אבל עד כדי דבריך אין הדברים מרחיקים לכת". אמרה ודממה.
שוב חייך לעברה ואמר:
"עכשיו ברור לי מדוע כולם כל כך אוהבים לאהוב אותך?"
חש שעליו לעזוב את משכן האהבה, שמא יגרום לה להחמיץ את שליחותה הבאה.
אברהם אלון, עוסק שנים בכתיבה כתחביב עיקרי. כתב עשרות מאמרים ושירים רבים. הוציא לאור רומן מקיף 'מריונטות' ונערך להוצאת ספרו החדש 'בנתיב הימים הנותרים' על הגורל בחיי האדם.
